מוות פיזי מוות רוחני וסיפור אישי
בימים האלו חלפו תשע שנים למותו של עילי.
והוא בקושי בן 4.
עילי היה בני השני.
החלטתי לקראת האזכרה שלו לכתוב על מוות ועל געגוע.
על מוות פיסי ואם ישנם סימנים מבשרים בידיים לפני …
והמסר נועד להאיר ולהעיר בעיקר את אלו שמתים בעודם בחיים.
אלו שקלינית ליבם פועל ודמם זורם אך הם לא בוחרים מפחדים להעז ותקועים מרבית חייהם באילו אז…
אילו הייתי לומד, נוסע , משנה…
בשבועיים האחרונים וכאילו ללא סנכרון מצדי מרבית הפגישות היו של מאובחנים שאיבדו יקירים בטרם עת.
אוסף האבחונים הללו שחזר בתוכי את רגעי האובדן, ההלם, הבור שנותר זרק אותי להזכר באותם רגעים שראיתי את הגוף של עילי, את הפנים המהממות שלו שלוות וזוהרות. כך מת עם עיניים פקוחות נינוחות.
נזכרת בניסיונות ההחייאה, ההנשמה שלי, שלא סייעו להחזיר אליו רוח חיים.
שוב ושוב לחיצות על החזה ..
אך נראה שעילי פשוט החליט.
ואז את הייאוש של הפרמדיק ואת הגדיעה הזו כאילו חותכים לך חלק ללא הרדמה.
ההבנה הזו שצריך למסור לעטוף אותו בסדין וזהו, זהו!!
לא אראה, לא אגע, לא אלטף, לא אריח אותו לא אשמע אותו יותר.
מכאן הגוף הזה המתוקי הופך לשם- גופה.
בשבועות שלפני מותו הקווים שבידיו נחלשו כמעט נעלמו.
במרכז כפות הידיים שלו הופיע יובש מוזר וקילוף של עור מוזר.
הידיים שלו נראו כאילו הן מאבדות סממני חיוניות .
אני ידעתי כל כך, ידעתי במבט לאחור, פעלתי כאילו בהתנהלות מתוכננת עד כדי צמרור.
יש משהו סופי , מוחלט, תהומי בסוף.
בהגדרה שהמוות עושה.
הפרידה והעצב הינו בעיקר על הדברים הפיזיים המראה, הריח, הקול, הנוכחות.
ועדיין ישנם חפצים שלו שאני מתקשה לזרוק או למסור.
הפיג׳מה שבה היה ברגעים האחרונים, מברשת השיניים, נעלי הבית, בובת הסמרטוטי ותלתל הזהב מהתספורת הראשונה.
למרות זאת ההוויה שלו, הארומה שלו והחזיונות איתו עדיין מתקיימים מעת לעת אופפים אותי ועוזרים לי להתעלות מעל הרצונות והדרישות הכל כך ארציות שלראות את קבוצת גילו חוגגים בר מצווה, מתאהבים להם, משחקים במגרש ספורט הסמוך …
כאן ברור לי כמה הכל שברירי ארעי.
כמה כדאי להתבונן עוד רגע קט בילדיי ולהרהר במערכת שלי מולם.
המוות שלו יצר בי חיים.
הגדיר לי גבולות.
והאיר בתוכי חלקים שחששתי לראות.
הבנתי שאפשר לחיות שנים רבות לצד החיים…
בכל פעם שאני פוגשת במאובחן שתעה וסטה מהשביל או שהלך לצד הנתיב אני מתמלאת צער עמוק ורצון לטלטלו. בכל פעם שאני רואה מסכת חיים שלמה נטולת אמירה, נטולת בחירות, מודעות ובכלל ללא מודעות למי שהננו אני מבינה שנולדתי מחדש ביום בו עילי מת והייעוד שלי נעשה נהיר מאין כמוהו.
מוקדש באהבה לכל מי שבוחר את מסכת חייו ולא בוחר להפקיר אותם בידיי הגורל או בחירות אקראיות.
לכל מי שחש שהרתמות אינן בידיו זה העת למשוך בהן ולכוונן.
כי לכל אדם יש זכות כזו!
לחיות חיים עם תוכן ולמצוא בהם משמעות.
נוח על משכבך בן יקר, כי את התפקיד שלך מילאת מעל כל ספק.